חציתי את גיל 28 והגעתי לטווח גיל 29. כיוון שבשנה הבאה אוכל להשיב למי שישאל אותי את השאלה המעצבנת: "בת כמה את בכלל?", את התשובה המעצבנת לא פחות אבל שמתחילה להתחבב עליי יותר ויותר: "לא שואלים גברת בת כמה היא!", אני מתחילה להרגיש בצורך לסכם, לסגור קצוות ולעשות חשבון נפש.
מי שמכיר אותי יודע שכמעט כל יום אני עושה חשבון נפש עם עצמי, ואולי בגלל זה יש לי נשמה של בת שמונים, אבל הצורך הזה של הסיכומים עולה וגובר כל יום ואתו גם תחושה מוזרה, שלא הכרתי או חוויתי. לא בדיוק תחושה של שלמות, גם לא של אושר או שמחה, אבל תחושה של השלמה. לא תחושה של השלמה והרכנת ראש מתוך חוסר בררה, אלא תחושה אמתית של הרגשה טובה עם עצמך ועם מי שאתה ואולי גם עם מי שתהיה.
לא הכרתי עד היום את התחושה הזאת והיא מפחידה אותי מאוד. אני רגילה להנמיך את עצמי ולחשוב מחשבות רעות כל הזמן, ופתאום התנחלה אצלי הרגשה שאולי אני לא כל כך מזעזעת כמו שהייתי רגילה לחשוב. אולי אני אפילו מיוחדת.
כל חיי ייחלתי להיות נורמלית, להיות כמו כולם, לחשוב כמו כולם, לדבר כמו כולם, לאהוב את מה שכולם אוהבים. ופתאום לא רק שגיליתי שאני בסדר עם זה שאני לא כמו כולם, אני אפילו לא רוצה להיות כמו כולם. מעניין איך אנחנו צולחים את החיים, כשבהתחלה אנחנו רק שואפים להיות חלק מהחבר'ה ואחר כך אנחנו רק מחפשים מה מיוחד בנו ומה שונה בנו. אני מתארת לעצמי שזה חלק מתהליך ההתבגרות, להיות חלק מקבוצת השווים שלך אבל גם למרוד. אני לא מרגישה שחוויתי את זה אי פעם. אף פעם לא הרגשתי חלק מקבוצת השווים (ובטח שלא הרגשתי שווה), אבל גם אף פעם לא מרדתי. הלכתי בתלם כמו כולם, ואף על פי שסבלתי עד מאוד סיימתי את כל תהליך התיכון-צבא-אוניברסיטה, ושם גם נתקעתי.
כמו שאני מתארת לעצמי שרבים מקבוצת הגיל שלי נתקעו. תחושת האוקיי, אז מה אנחנו עושים עכשיו? הבטיחו לנו שאחרי האוניברסיטה הכל מסתדר, אז למה, לעזאזל, שום דבר לא הסתדר?
מי שמכיר אותי יודע שכמעט כל יום אני עושה חשבון נפש עם עצמי, ואולי בגלל זה יש לי נשמה של בת שמונים, אבל הצורך הזה של הסיכומים עולה וגובר כל יום ואתו גם תחושה מוזרה, שלא הכרתי או חוויתי. לא בדיוק תחושה של שלמות, גם לא של אושר או שמחה, אבל תחושה של השלמה. לא תחושה של השלמה והרכנת ראש מתוך חוסר בררה, אלא תחושה אמתית של הרגשה טובה עם עצמך ועם מי שאתה ואולי גם עם מי שתהיה.
לא הכרתי עד היום את התחושה הזאת והיא מפחידה אותי מאוד. אני רגילה להנמיך את עצמי ולחשוב מחשבות רעות כל הזמן, ופתאום התנחלה אצלי הרגשה שאולי אני לא כל כך מזעזעת כמו שהייתי רגילה לחשוב. אולי אני אפילו מיוחדת.
כל חיי ייחלתי להיות נורמלית, להיות כמו כולם, לחשוב כמו כולם, לדבר כמו כולם, לאהוב את מה שכולם אוהבים. ופתאום לא רק שגיליתי שאני בסדר עם זה שאני לא כמו כולם, אני אפילו לא רוצה להיות כמו כולם. מעניין איך אנחנו צולחים את החיים, כשבהתחלה אנחנו רק שואפים להיות חלק מהחבר'ה ואחר כך אנחנו רק מחפשים מה מיוחד בנו ומה שונה בנו. אני מתארת לעצמי שזה חלק מתהליך ההתבגרות, להיות חלק מקבוצת השווים שלך אבל גם למרוד. אני לא מרגישה שחוויתי את זה אי פעם. אף פעם לא הרגשתי חלק מקבוצת השווים (ובטח שלא הרגשתי שווה), אבל גם אף פעם לא מרדתי. הלכתי בתלם כמו כולם, ואף על פי שסבלתי עד מאוד סיימתי את כל תהליך התיכון-צבא-אוניברסיטה, ושם גם נתקעתי.
כמו שאני מתארת לעצמי שרבים מקבוצת הגיל שלי נתקעו. תחושת האוקיי, אז מה אנחנו עושים עכשיו? הבטיחו לנו שאחרי האוניברסיטה הכל מסתדר, אז למה, לעזאזל, שום דבר לא הסתדר?
