זה מצחיק, אבל לפעמים אני שוכחת את הכוח שיש למילים. מצחיק כי אני אני ואני מדמיינת מילים, וקוראת וחושבת לעסוק בעריכה לשונית ולומדת את זה.

מי יזכור את זה אם לא אני?
ובכל זאת לפעמים אני שוכחת.

לפעמים אנחנו כל כך שבויים ברוטינות הקבועות שלנו שאנחנו לא שמים לב למילים שיוצאות מהפה שלנו. לכל מילה קטנה יש משמעות, אם לא בעינינו אז בעיני השומעים אותנו. לפעמים אני שוכחת שאם אני אומרת,למשל, "לא, אל תעזבו אותי!", למרות שבעיני זה משפט משעשע, גם אם הוא מסגיר את האמת, בעיני אחרים הוא אמת לאמיתה שמבליטה את חוסר הביטחון שלי. אני שבויה של חוסר הביטחון הזה. מעגל שחוזר על עצמו שהמילים מחזקות שוב ושוב ושוב, מעגל שממנו אני לא מצליחה להיחלץ.