כבר שבעה חודשים, פחות או יותר, אני מחפשת עבודה. התחלתי לעבוד בשתי עבודות, ובשתיהן הבנתי ביום הראשון בערך שאני ממש לא רוצה להיות שם וכדאי שאפרוש. אז פרשתי והמשכתי לחפש את עצמי.
האמת היא שלא באמת ניסיתי לחפש בכל הכוח. פחדתי מהרעיון שאצטרך להתחיל לעבוד ולהתמודד עם הפחדים והחרדות שלי במציאת עבודה חדשה ובמפגש עם אנשים חדשים. אבל איכשהו (אחרי שבעה חודשים...) הצלחתי להתגבר ולעבור כמה שלבים בהצלחה:
1. לשלוח קורות חיים.
2. לענות למספר לא מזוהה בטלפון.
3. ללכת לראיון עבודה.
4. לעבור ראיון עבודה.
5. להתחיל לעבוד.
עכשיו אני בשלב השישי: להישאר בעבודה.
בהתחלה (זה מזכיר לי קטע משעשע מסרט. בחור מתלונן על מערכת יחסים לחברים שלו, ואומר: "הלוואי שיכולתי לחזור להתחלה." חבר מס' 1 עונה לו: "ההתחלה? אתה מתכוון ליום שישי?...")
אז בהתחלה הלא רחוקה היה נראה לי שהעבודה הזאת איכשהו הולכת להסתדר. לא ממש להיות מזכירה ולא לנסות למכור לאנשים דברים. אחלה! אבל היום עשיתי כבר כמה טעויות, ופתאום כל הפחדים הישנים שלי צצו ועלו. אולי אני לא מספיק טובה? אולי הם חושבים שאני טיפשה, אולי חס וחלילה הם ירצו לפטר אותי??
אז היום אני מחליטה כמה דברים: אין לי כרגע מה לעשות, הטעות כבר נעשתה. אם הם ירצו לפטר אותי - שיפטרו אותי. אין לי שום שליטה על הדברים האלה. יש לי שליטה רק על המעשים שלי, ואני יכולה רק לנסות ולהשתפר. לנסות לשים יותר לב לדברים עד הסוף ולסמוך על עצמי ולא על אף אחד אחר. ואם אני אעשה דברים קצת יותר לאט - בסדר. זה עדיף מלעשות טעויות מפגרות.
אז אני בוחרת להתמודד. עם הפחדים, עם החרדות, עם העולם.
