סיכום שבועי מספר שלוש

השבוע רץ לו ואני לא מספיקה לשבת, לחשוב ולכתוב. בקושי להצטלם מצאתי זמן השבוע. העבודה לחוצה ואני ממהרת ומאחרת כל הזמן. בין חיפושי הדירה, העבודה והתחייבויות חברתיות (אין לי כמעט כאלה, אבל מה שיש גוזל ממני אנרגיות) אני לא מספיקה לנשום. השבוע ויתרתי מראש על הרשימה שלי והחלטתי לזרום עם מה שיש. ביום רביעי היה חג אז בכלל היה קשה להכניס שם את האתגרים.
השבוע גם נכנעתי לעצמי ובעידודה של אמא רכשתי לעצמי כמה דברים מתמנון. ברשימת התירוצים הפעם: קיבלתי מתנה לחג מהעבודה, הייתי מדוכאת עד עפר ובכלל היה לי שבוע רע, צריך לקנות משהו חדש לחג (תירוץ קלוש ביותר, במיוחד בהתחשב  בעובדה שיש לי בארון בגדים עם תווית עליהם), והיי, תמנון, אין יותר זול מזה. חטאתי, פשעתי, אבל לפחות הייתה לי שמלה חדשה דנדשה ללבוש בערב חג, שמרוב התרגשות אפילו שכחתי להוריד ממנה את התווית וכל הערב ישבתי עם התווית בתוך השמלה, מתפללת שלא תציץ.

ומה בכל זאת לבשתי?
יום ראשון לבשתי שמלה ישנה ורחבה. כל פעם שאני לובשת אותה אני תוהה לעצמי למה לעזאזל אני לובשת אותה, אבל משום מה, מסיבה שאני לא מבינה, אני מקבלת עליה הרבה מחמאות. באותו יום חברה (הכי) טובה הודיעה לי שהיא בהיריון (וויהייי!) ושאלה אם יש לי בגדים רחבים שאני יכולה להעביר לה. הגלגלים בראש התחילו להסתובב ולחרוק ולחשוב מה מהארון שלי אני יכולה להעביר לה. קפצתי על ההזדמנות למצוא בית חם לשמלה-שעוד-לא-החלטתי-מה-רגשותיי-כלפיה ואכן היא הרחיקה (אחרי כביסה, כמובן) עד לירושלים ומצאה (אני מקווה) בית חם.

ביום שני לבשתי חצאית שלחלוטין הייתה צריכה להיות בסעיף "הבגד הזול ביותר שלי". היא עלתה חמישה שקלים בלבד. אין ספק, יש לנו מנצחת. אני חושבת שהחצאית היא גם הבגד היחיד שלי שהוא מיד שנייה (חוץ מהבגדים שאחותי מעבירה לי לעתים, אלה לא נחשבים בעיני כיד שנייה פרופר. בכל זאת, דם זה דם).

יום שלישי בלק אאוט רציני - אין לי שמץ של מושג איך הלכתי לעבודה. סביר להניח שעם מכנסיים וחולצה הכי פושטים. מה גם שאפילו בעבודה שמו לב שבזמן האחרון אני מגיעה רק עם חצאיות/שמלות (אני לובשת הרבה חצאיות ושמלות, אבל בין לבין גם מכנסיים - והשבוע היה לי פשוט כל כך חם שלא יכולתי לחשוב אפילו ללבוש מכנסיים בבוקר) ורציתי לגוון.

והופה! ערב חג. אחרי התלבטויות לבשתי את השמלה החדשה שקניתי באותו היום (זה רק מעיד כמה השתנתי, פעם הייתי קונה ושומרת בארון. ושומרת עוד קצת. עד שכבר לא היה טעם ללבוש את הבגד). נעלתי נעלי עקב (עקב!) וקצת דידיתי עליהן (אמא אמרה שהלכתי מצוין) ושרשרת זהב פשוטה.

שמלה מתמנון (50 שקלים), נעלי עקב מלוצ'י (סביב 40 שקלים) ושרשרת מדוכן עלום שם (שמונה שקלים). קצ'ינג: פחות ממאה שקלים. הידד לי!



מנטרה לשבוע הבא: אני מידה 38, אני מידה 38, אני מידה 38 

סיכום שבועי 2

אז השבוע שוב הייתי עצלנית ולא הגשמתי דברים רבים מהרשימה שלי.
אבל! לא רכשתי שום בגד! ביום שישי קניתי שרשרת בשמונה שקלים וחוויתי אושר רגעי. ארגיש אותו שוב כשאמצא עם מה לשלב את השרשרת החמדמדת. אולי בערב החג, ברגע שאחליט מה אני לובשת.

בינתיים אני מנסה לנחם את עצמי בבגדים הישנים שלי. טוב, חלקם לא ממש ישנים וכדאי בהחלט לנצלם.
דגדוג הקניות מתחיל להיווצר ואני חומדת כמה דגמים בתמנון, שיצאו במבצע של 30% על כל הקולקציה החדשה. אני מנסה להזכיר לעצמי שגם במהלך העונה המחירים שלהם נמוכים מאוד ואני לא צריכה כרגע חולצות ארוכות. לא צריכה. ההנחה אצל רוני קנטור (50% הנחה לכל קולקציית הקיץ) מפתה אותי עד מאוד גם היא, אבל הפריטים שלה מראש כל כך יקרים שגם ההנחה לא משתלמת - לפחות לא בשבילי. יש שם כמה נעליים שהיו מוצאות אצלי בית חם, אבל נראה שהשנה זה לא יקרה. נו שוין.

אחת מהתלבושות שעשיתי עליהן וי היא ה-LBD, השמלה השחורה הקטנה. השמלה הזאת גורמת לי להרגיש סיקסטיזית ומגניבה. הלכתי אתה בעבר למשרד אז הרגשתי בנוח ללבוש אותה גם בשביל האתגר. ציוותי לה את זוג הסנדלים החדש והצבעוני שלי והיה לי נחמד מאוד.
הנה, ככה נחמד:

השלמתי את המשימה של פסים או נקודות, ובחרתי בפסים. יש לי שמלת נקודות מתמנון שמככבת אצלי הרבה, אבל ביום של האקססורי לשער לבשתי אותה אז החלטתי שאי אפשר לנצל אותה פעמיים באותו אתגר.

סימנתי וי גם על סעיף"נקנה בסייל". רוב הבגדים שלי נקנו בהנחה מסוימת או בסייל - אני כמעט ולא קונה בגדים במחיר מלא, זה מרגיש לי כמו בזבוז ועם כל הסיילים אני לא רואה סיבה להשקיע בבגד מלא כסף. כיוון שהארון שלי מורכב אך ורק מפריטים כאלה, החלטתי שהסעיף הזה יוקדש דווקא לסייל "לא זול", כלומר, בגד יחסית איכותי שכן קניתי בהנחה אבל בהשקעה כספית קטנה. מדובר חולצה-גופייה ממנגו שהיו עליה 40% הנחה לחברי המועדון (אני לא חברת מועדון, אבל אחותי הזמינה אותי לבוא אתה לשופינג וניצלתי את ההנחה שלה). יחסית לשאר הפריטים בארוני היא מרגישה איכותית והיא גם "מכובדת" ביותר. אני מרגישה אתה מינימום עורכת דין, וכיוון שכך אני נוטה לצרף אותה למכנסי ג'ינס או לשרשרת משעשעת שיורידו קצת מהמראה המחויט. ככה אני, לא יכולה לסבול מראה רציני מדי.



נכון, נשארו לי עוד הרבה סעיפים. אבל כל עוד אני לא מתפתה לקנות לעצמי בגדים - אני מרוצה. עכשיו כשהגיעה אופנת החורף ויעברו עוד כמה חודשים עד לסיילים אני מניחה גם שלא אקנה כמעט כלום. מצוין בשבילי!

פישולים קטנים

השבוע פישלתי רבות ולא התלבשתי בהתאם לרשימה שלי.
היה לי שבוע קצת קשה עם מלא מחשבות והרהורים. לא היה לי  זמן לחשוב על הרשימה שהופכת לקשה יותר ויותר ובסופו של דבר פשוט שלפתי את הדבר הנוח ביותר שהיה לי באותו הרגע בארון.

קרן אור יחידה הייתה אתמול בהופעה של רג'ינה ספקטור שהייתה מגניבה ונהדרת ומיוחדת. היה פשוט קסום.
לא ידעתי מה ללבוש ותכננתי ללבוש חצאית או שמלה. הסבירו לי שלא כדאי, כי ההופעה בקיסריה ולא נוח לשבת שם ככה. אז  בסוף התפשרתי על מכנסיים קצרים וחולצה כחולה וחביבה מתמנון. היה ממש מגניב, כולל האיפור המעושן שהצליח (פלוס מינוס), אבל לצערי לא הספקתי לצלם :(

כמה מראות שכן הספקתי לצלם:

1. נוח או cozy

חולצה: תמנון, מכנסיים: קסטרו, סנדלים: וויקנד

אחת מהתלבושות הכי "אני" שלי. חולצה שאני חורשת עליה כבר כמה חודשים - היא נוחה, כיפית, רחבה ויש עליה הדפס אינדיאני מגניב. המכנסיים החדשים שלי מקסטרו, רכישה לא מתכוננת אך מוצלחת בעליל, וסנדלים נחמדים ונוחים. לא מתאמץ, פשוט ונוח. לימים שאין לי כוח לחשוב - מה שקרה הרבה בשבוע האחרון.

2. הבגד הכי פחות יקר

שמלה וחגורה: תמנון, נעליים: וויקנד, פינגווין: לצינון האווירה

לא נכון שזה הבגד הכי פחות יקר, אבל בהחלט בין הבגדים הכי פחות יקרים. בכל מקרה, אין ספק שהשמלה הזאת החזירה את ההשקעה הכספית. תמנון בהחלט מפתיעים אותי בעונות האחרונות וכרגע הם החנות החביבה עליי. בגדים נוחים, יפים וזולים. אני משתדלת לקנות בעיקר בדים טבעיים, כותנה ודומיו, ולהפתעתי יש הרבה בגדים כאלה בתמנון. לצדם, כמובן, יש בדי פוליאסטר שלעתים אני מתפתה לקנות אותם מפאת מחירם.

סיכום שבועי

השבוע הראשון למשימה שהצבתי לעצמי עבר מהר, כמו שאר השבועות שעוברים-חולפים להם בלי שאשים לב.
למדתי שקשה לי להתארגן מראש על בגדים, לא חשוב כמה אני מנסה וחושבת. בסופו של דבר אני פותחת את הארון בבוקר וזעקה פנימית מתעוררת - "אין לי מה ללבוש!". מובן שזה לא נכון, אבל איכשהו הבגדים שלי משעממים אותי, אני חושבת שאני צריכה סגנון חדש ובסופו של דבר אני חוזרת לאותו סגנון הישן והטוב (?).

אחת המטרות שלי ברשימה הייתה לבדוק אם אני באמת מנצלת את הבגדים שלי כמו שצריך. בינתיים לא הגעתי למסקנה. שחזרתי השבוע הרבה מהתלבושות היומיומיות שלי, למרות שכן ניסיתי לחדש ולגוון, למשל לאוורר חולצה שמזמן לא לבשתי או להשתמש בשרשרת כדי להקפיץ הופעה.

אז הצלחתי חלקית. אני מקווה ששבוע הבא אצליח לשפר, למרות שכיסיתי את הדברים הקלים ועכשיו נותרו לי בעיקר הקשים.

סך הכל היה שבוע טוב.
יצאתי עם חברות, אכלתי סושי, ציירתי ציור, והכי חשוב - התלבשתי מלא.

וביום השישי - פוסט קצרצר

היום אני אתן לתמונה לדבר בעד עצמה.

ובכן, נראה לי שזה די ברור שבחרתי להשלים את המשימה של צבע ברגליים (באנגלית זה נשמע טוב יותר: color on my feet).
וידוי - גם הנעליים חדשות ואני לא עומדת במילה שלי. אבל...אבל...הן עלו רק 70 ש"ח! והן כל כך יפות ומושלמות למשימה, והאיסור לא חל על נעליים ואני באמת צריכה לגוון קצת בגזרת הסנדלים. שכנעתי?
לא?
טוב נו.
העיקר שהרגליים שלי נהנו מקצת צבע :)

ימים רביעי וחמישי

ימים לא מעניינים במיוחד. הרשימה נעשית קשה מרגע לרגע, ועוד לא עברתי חצי ממנה. מה יהיה, מה?

אני חושבת שהארון שלי לא בנוי למשימה כזאת, ונראה שהייתי צריכה לחשוב על זה קצת יותר. אבל כמו שאני עושה בדרך כלל, אני לא חושבת על כל התמונה אלא קופצת למים והרבה פעמים מתחרטת. נו, שיהיה. העיקר לנסות.

יום רביעי לא מתועד. החלטתי ללכת על סעיף הצמה וקלעתי שתי צמות קטנטנות, עד כמה שאפשר לי השער, כך שבמקום פשוט להסיט את השער לאחור עם סיכות היו לי שתי צמות מוסטות לאחור עם סיכות. חוץ מהצמות לבשתי חצאית ירוקה ומהממת עם חולצה שחורה ונחמדה.

יום חמישי החלטתי שבא לי משהו פשוט ביותר, לא חשוב אם מהרשימה או לא, והלכתי על חולצה שחורה - כן, שוב, לא יודעת מה קרה לי השבוע, מבטיחה שהארון שלי מאוד צבעוני - וג'ינס. הכי פשוט בעולם. השוס היה שרשרת חביבה וזהובה שקניתי יום לפני בטופ טן. נשברתי, קניתי, אפשר להמשיך הלאה. להגנתי אגיד שקניתי רק שרשרת וכובע - זה אקססוריז, לא בגדים! כובע רציתי כבר מזמן, השרשרת לא הייתה מתוכננת.

כך או כך, זה יצר מראה מאוד חביב ואפשר לסמן חצי וי על שרשרת סטייטמנט - אמנם זאת לא שרשרת סטייטמנט כמו ששרשרת סטייטמנט אמורה להיות, אבל זאת כן שרשרת בעלת נוכחות, לפחות בשבילי.

וכך זה נראה:

תובנות:
1. לפעמים מראה פשוט זה הכי טוב שיש.
2. לפעמים לא צריך להתאמץ כל כך.
3. לפעמים אקססוריז מקפיץ את המראה וקנייה קטנה של 30 שקלים יכולה לרומם את הרוח.

יום שלישי

היום השלישי הגיע ושוב תהיתי מה לעזאזל חשבתי לעצמי עם הרשימה הזאת.
זה ממש קשה! אני לא יודעת אם יש לי מספיק בגדים כדי לצלוח את המשימה הזאת. אולי אצליח לסיים את המשימה רק באמצעות סופי השבוע, כי לעבודה יש הרבה דברים שאני לא יכולה ללבוש.
והיום - חגורה.
לא תלבושת מקורית, אבל הטובה יותר שחשבתי עליה ברגעי הבוקר הקשים.

מלבושים: חולצה - תמנון; מכנסיים - קסטרו; חגורה - דורותי פרקינס (לונדון); סנדלים - וויקנד

תובנות:
1. קשה לכתוב כל יום. אולי אאגור כמה תלבושות ואעלה אותן ביחד.
2. שוב, אני צריכה ללמוד לתכנן מראש! היו לי נסיבות מקלות אבל עכשיו אני חופשייה לתכנונים.

יום שני - בגד ישן

ליום השני מהרשימה התלבטתי קשות. לא הכנתי בגדים מראש (נו נו נו) ובבוקר, כמובן, שברתי את הראש. בסוף שלפתי חולצה מהארון במחשבה של: "הנה חולצה ממש ישנה שאני כמעט לא הולכת אתה! למה אני לא הולכת אתה? היא נורא יפה..." ציוותי אליה גופייה משנת טיכו שאני עדיין אוהבת ועמדתי במשימה.
אז מסתבר שיש סיבה פשוטה לזה שהחולצה הייתה תקועה כל כך עמוק בתוך הארון. היא פשוט לא יושבת עליי טוב. היא ארוכה מדי, נצמדת מדי ולא מחלקת את הגוף נכון. מה גם שצריך להוסיף עוד גופייה מתחתיה ולא תמיד יש לי כוח. חם לי!

אני לובשת: חולצה - קסטרו; גופייה נושנה - מנגו; מכנסיים - לוצ'י; סנדלים - וויקנד (אבוי, שתי חנויות מהרשימה כבר לא קיימות...)

עוד מככב: ארנב אחד נחמד

תובנות:
1. כדאי להחליט אם להשאיר או להעיף את החולצה. נחמד שיש *עוד* חולצה שחורה בארון, אני תמיד חשה בחסרונן של חולצות כאלה, אבל אני לא רואה את עצמי לובשת אותה בעתיד הקרוב.
2. זה לא נורא לשים גופייה מתחת לחולצה למרות שקיץ וחם. בקיפאון של המשרד זה דווקא עובד לטובתי.
תובנות קצרות הפעם.

ולסיום קייטי פרי הנחמודת

יום מספר 1

בחרתי להתחיל דווקא עם מספר שש ברשימה שלי - ההדפס. אין לי מושג למה, אבל הרגשתי שזה מספר נוח ושלא תהיה לי בעיה למצוא מה ללבוש.
ככה זה נראה:

תובנות
1. להכין בגדים לילה מראש זה רעיון מצוין. חוסך לי גם ים זמן בבוקר וגם הרבה כאבי ראש. אני צריכה להתחיל לעשות זאת יותר.
2. בניגוד למה שחשבתי  אין לי יותר מדי הדפסים בארון. למזלי אחותי העבירה לי כמה חולצות ואחת מהן התאימה. גם חסכתי לעצמי את הצורך לנבור בארון ולמצוא משהו מתאים וגם לבשתי משהו שבשבילי הוא חדש אבל לא הוצאתי עליו אגורה. יאיי לי :)
3. כדאי למדוד לפני שלובשים, גם דברים שנראים סופר מתאימים... החולצה לא התאימה לי פיקס וכל היום הרגשתי צורך לסדר אותה. אני לא מבינה איך אחותי, שהיא שתי מידות מתחתי, הסתדרה עם העניין (ואולי בגלל זה החולצה עברה הלאה...)
4. אני צריכה להפנים שאני כבר לא מידה 42 ולהחליט מה יעלה בגורל החצאית.

לאתגר את עצמי

טקס התבגרות חייב לכלול בתוכו גם מעבר דירה. כיוון שהחלטתי שאני חייבת לעבור אחד כזה (טקס, הכוונה) נראה שאהיה חייבת גם לעבור מבית אמא.
הייתה אמנם תקופה של שלוש שנים שלא חייתי בבית, או אפילו חמש שנים אם נחשיב את הצבא, אבל איכשהו זאת לא באמת התנתקות אמתית.
אולי לעולם לא מתנתקים עד שלא מקימים בית כזה לבד - ואין לדעת כמה זמן ייקח לי להקים בית שכזה.
כך או כך, החלטתי שבאוקטובר אעבור דירה עם חברה ולכן אני מנסה לחסוך וזה לא קל. לא שאני בזבזנית גדולה, ההפך הוא הנכון, אבל כסף יוצא מהכיס אם נרצה או לא. עיקר ההוצאות הן על דלק וביטוח, ככה זה שמנסים להחזיק אוטו. אבל אודה שבחודשים האחרונים עברה עליי מתקפת קניות יחסית גדולה. שוב, אני לא בזבזנית וקניתי בעיקר בחנויות זולות (ע"ע תמנון) אבל למרות זאת הוצאתי יותר מדי כסף על בגדים. אז אני מנסה להיגמל ולהשתמש בבגדים שבארון שלי. אמנם לא כל הבגדים מתאימים לעבודה, ומה לעשות שאני בעיקר מתלבשת לעבודה? אבל חייבים לנסות, וכיוון שאני משתעממת מהשילובים שיצרתי עד היום אני מחפשת סוג כלשהו של אתגר, שאוכל לשעשע את עצמי ולשכנע את עצמי שיש לי מספיק דברים בארון (מסוג הדברים שבחורה לא תודה בהם לעולם).
לא ראיתי בזמן האחרון אתגרים כאלה בבלוגי האופנה ובפורומים שבהם אני מסתובבת, אז החלטתי ליצור אתגר לעצמי.
וזה ילך ככה:
שלושים ימים אני אחזיק מעמד בלי לקנות דבר (גם החודש כמעט ולא קניתי כלום, אבל הדגדוג מתחיל לחזור לי לאצבעות), ושלושים ימים אנסה לתעד את הלבוש שלי. זה נהדר שאני מתחילה היום כי כרטיס האשראי שלי יורד  היום ואני בטוחה שהוא יודה לי חודש הבא.
חשבתי לעשות אתגר 30 על 30: בוחרים שלושים בגדים, כגון מכנסיים, חולצות או חצאיות, ולובשים אותם בשילובים שונים במהלך כל החודש, אבל אני לא חושבת שאחזיק מעמד. במקום זה אני אנסה לתרגם אתגר שראיתי בעבר באחד הבלוגים מחו"ל. הם הציעו רשימה בעלת 31 סעיפים, כשכל אחד מהסעיפים מכוון למקום מסוים של לבוש. למשל, צבע חזק, שימוש בהדפסים, משהו מושאל ועוד.
אני אנסה למחוק סעיף אחד מהרשימה כל יום.
זאת הרשימה:
1. הצבע האהוב עליי
2. צמות
3.  שיק פריזאי :)
4. נקנה בסייל (הסעיף הקל ביותר עבורי...)
5. אודם נועז
6. הדפס  
7. LBD לעבודה
8. משחקי שער
9. פסים או נקודות?
10. רוקסטאר!
11. משהו מושאל
12. חגור חגורה
13. אייליינר
14. אחד מהבגדים הישנים שלי (שעדיין עובדים!)
15. סקסי
16. קוקו גבוה (במקור: top knot hair)
17. נוצץ וזוהר (אתגר אמתי לארון שלי)
18. נוח
19. שחור ולבן
20. צללית צבעונית
21. כל כך "העיר שלי" (ובמקרה שלי המושב)
22. קישוט בשער
23. הבגד הזול ביותר שקניתי
24. פנים נקיות
25. נראה בבלוג אופנה
26. שכבות (שכבות? בקיץ?)
27. שרשרת סטייטמנט
28. שני הדפסים
29. לבן וצבעים טבעיים
30. צבע ברגליים
31. מבליט את אחת התכונות הטובות שלי (בעייתי...אין לי משהו שאני חושבת שהוא טוב)

בהצלחה!

זה מצחיק, אבל לפעמים אני שוכחת את הכוח שיש למילים. מצחיק כי אני אני ואני מדמיינת מילים, וקוראת וחושבת לעסוק בעריכה לשונית ולומדת את זה.

מי יזכור את זה אם לא אני?
ובכל זאת לפעמים אני שוכחת.

לפעמים אנחנו כל כך שבויים ברוטינות הקבועות שלנו שאנחנו לא שמים לב למילים שיוצאות מהפה שלנו. לכל מילה קטנה יש משמעות, אם לא בעינינו אז בעיני השומעים אותנו. לפעמים אני שוכחת שאם אני אומרת,למשל, "לא, אל תעזבו אותי!", למרות שבעיני זה משפט משעשע, גם אם הוא מסגיר את האמת, בעיני אחרים הוא אמת לאמיתה שמבליטה את חוסר הביטחון שלי. אני שבויה של חוסר הביטחון הזה. מעגל שחוזר על עצמו שהמילים מחזקות שוב ושוב ושוב, מעגל שממנו אני לא מצליחה להיחלץ.

אני בוחרת להתמודד

כבר שבעה חודשים, פחות או יותר, אני מחפשת עבודה. התחלתי לעבוד בשתי עבודות, ובשתיהן הבנתי ביום הראשון בערך שאני ממש לא רוצה להיות שם וכדאי שאפרוש. אז פרשתי והמשכתי לחפש את עצמי.

האמת היא שלא באמת ניסיתי לחפש בכל הכוח. פחדתי מהרעיון שאצטרך להתחיל לעבוד ולהתמודד עם הפחדים והחרדות שלי במציאת עבודה חדשה ובמפגש עם אנשים חדשים. אבל איכשהו (אחרי שבעה חודשים...) הצלחתי להתגבר ולעבור כמה שלבים בהצלחה:

1. לשלוח קורות חיים.

2. לענות למספר לא מזוהה בטלפון.

3. ללכת לראיון עבודה.

4. לעבור ראיון עבודה.

5. להתחיל לעבוד.

עכשיו אני בשלב השישי: להישאר בעבודה.

בהתחלה (זה מזכיר לי קטע משעשע מסרט. בחור מתלונן על מערכת יחסים לחברים שלו, ואומר: "הלוואי שיכולתי לחזור להתחלה." חבר מס' 1 עונה לו: "ההתחלה? אתה מתכוון ליום שישי?...")

אז בהתחלה הלא רחוקה היה נראה לי שהעבודה הזאת איכשהו הולכת להסתדר. לא ממש להיות מזכירה ולא לנסות למכור לאנשים דברים. אחלה! אבל היום עשיתי כבר כמה טעויות, ופתאום כל הפחדים הישנים שלי צצו ועלו. אולי אני לא מספיק טובה? אולי הם חושבים שאני טיפשה, אולי חס וחלילה הם ירצו לפטר אותי??

אז היום אני מחליטה כמה דברים: אין לי כרגע מה לעשות, הטעות כבר נעשתה. אם הם ירצו לפטר אותי - שיפטרו אותי. אין לי שום שליטה על הדברים האלה. יש לי שליטה רק על המעשים שלי, ואני יכולה רק לנסות ולהשתפר. לנסות לשים יותר לב לדברים עד הסוף ולסמוך על עצמי ולא על אף אחד אחר. ואם אני אעשה דברים קצת יותר לאט - בסדר. זה עדיף מלעשות טעויות מפגרות.

אז אני בוחרת להתמודד. עם הפחדים, עם החרדות, עם העולם.  

משבר גיל ה-28, או האם אנחנו באמת דור אבוד?

חברה שלי אמרה לי לפני זמן לא רב שהיא חושבת שאנחנו (אנחנו = הדור שלנו) חווים כולם את משבר גיל ה-28.

ראשית, אני עוד לא בת 28 (היי, נשארו עוד כמה חודשים, אז מותר לי לדמיין שאני עדיין בת 27!), אז אני לא יודעת לגבי משבר שכזה.
שנית, היא גרמה לי לחשוב שאולי היא באמת צודקת, שאנחנו באמת חווים סוג של משבר.

ההורים של רובנו התחתנו בגילאים מוקדמים. ההורים שלי למשל התחתנו כשהם היו בני 22 ו-25. בואו נודה, מה הם ידעו על החיים? הם גדלו והשתנו ביחד וזה טוב ויפה, אבל גם לא היה להם זמן לחשוב יותר מדי. הם היו צריכים לפרנס ולקיים משפחה. לא היה להם זמן לחשוב מה הם באמת רוצים לעשות בחיים, באיזה מקצוע הם רוצים לעסוק, מה מעניין אותם. הקריירה של שניהם התגלגלה מעצמה, ובתור ילדה תמיד חשבתי שהם לא ממש אוהבים את העבודה שלהם.
אני חייבת לסייג ולומר שבתור אדם בוגר דיברתי עם שניהם על עבודה ושאלתי אותם את אותה השאלה בערך - האם הם באמת לא אהבו את העבודה שלהם? להפתעתי התשובה הייתה "מה פתאום, אני אהבתי/אוהב את העבודה."

לנו יש זמן. אנחנו לא ממהרים להתחתן, לא ממהרים להוליד ילדים ולא ממהרים לפרנס משפחה. המורטוריום שניתן לנו בצבא ממשיך הלאה לגילאי העשרים ולעתים גם השלושים. יוקר המחיה גורם לנו להמשיך לגור בבית אמאבא ולא לצאת לחיים בוגרים. התוצאה היא שיש לנו זמן. זמן להתלבט, זמן לחשוב, זמן לא למצוא את עצמנו. זמן להתחיל לימודים, ולהפסיק לימודים, ולהתחיל משהו אחר לחלוטין.

סבא שלי אמר לי לפני כמה שנים שאנחנו דור אבוד. אני לא יודעת למה, אבל האמרה הזאת נתקעה לי בראש. אולי משום שהיא קלעה כל כך להרגשה שלי. הרגשה אבודה. אובדת עצות, אובדת דרך. אני מרגישה שמאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה הדרך נגמרה פתאום. ואני יודעת שאני לא היחידה. רבים סביבי מחפשים את הדבר המושלם שיגרום להם אושר. העבודה המושלמת, הבן זוג המושלם. ועד שהם לא ישיגו אותו גם הם לא ירגישו מושלמים ושלמים. הן יחפשו ויחפשו ויחפשו. ואפשר לחפש ככה לנצח, כי הרי כולנו יודעים שאין כזה דבר מושלם. אבל השאיפה היא תמיד ליותר. יותר טוב, יותר מוצלח. והתסכול שאי אפשר להגיע לאפשרות הזאת הוא מאוד גדול.
לכן דור אבוד.
אבל, אולי אפשר להפוך חסרון ליתרון?
לנו יש את האפשרות, להם לא הייתה. אנחנו יכולים ליהנות מהדרך, מהחיפוש, מהאפשרויות. צריך רק ללמוד איך עושים את זה. איך רואים במגוון רחב של אפשרויות ברכה ולא קללה.

לפוסט הזה אין סוף. אני כותבת אותו כבר כמה ימים ולא מוצאת פאנץ'.
אולי אני לא צריכה אחד כזה.

  

It's Only A Diary

זה רק יומן. יומן-רשת.

לפני כמה שנים, שנתיים אם זיכרוני אינו מטעה אותי, ניסיתי לכתוב אחד כזה ועד מהרה נטשתי אותו. האם הפעם אעמוד במשימה?

מאז שאני זוכרת את עצמי, טוב זה לא נכון, בטח מכיתה ד או ה (ובפינת הידעתם? באותיות המשמשות מספרים בציון פרקים, פסוקים, עמודים, שורות וכדומה, אין צורך לשים גרש או גרשיים. לשוננו לעם, עמוד 32, האקדמיה ללשון עברית.)  בכל אופן, מכיתה ד או ה, אני זוכרת את עצמי כותבת יומן. בעבודת השורשים של כיתה ז כתבתי שאני רוצה להיות סופרת לילדים. זה לא היה ממש נכון, פשוט לא היו לי רעיונות מה אני ארצה לעשות כשאני אהיה גדולה, וסופרת לילדים נשמע לי כמו רעיון טוב, במיוחד לאור העובדה שסופרת למבוגרים נראה לי כמו עבודה קשה מדי. אבל זה סיפור אחר.
כתבתי מחברות על גבי מחברות. כל פעם התחלתי מחברת ונטשתי מחברת והרגשתי אכזבה שאני לא מצליחה לסיים דברים. וכל פעם היו לי רעיונות איזה דברים אני רוצה לכתוב: מחברת ציטוטים, מחברת שירים, מחברת רעיונות ומחברת סקיצות ומה לא. וכל פעם זנחתי את הרעיון והמחברות נותרו מיותמות. אהבתי ספרי יומן, קראתי רבים מהם בשקיקה רבה וחזרתי ושאלתי אותם מהספרייה. אהובת נפשי הייתה אן שרלי, שגרמה לי לרצות להיות ג'ינג'ית רק כדי שאוכל לצבוע את השער שלי לירוק. היא גם גרמה לי לפנטז שתהיה לי בת ששמה יהיה שירלי (אז חשבתי ששרלי מבוטא שירלי), ושיש לי חברה-הכי-טובה בעלת שער שחור ששמה דיאנה. לא הייתה לי חברה-הכי-טובה אז, ומאז ועד היום אני חושבת איך החיים שלי היו אם הייתה לי חברת נפש שכזו.

אבל גלשתי.
אני רוצה לנסות ולהשחיז את הכתיבה שלי עד כמה שניתן, כי למרות שכתיבה כנראה לא תהיה פרנסתי, אולי מילים כן יהיו. בשביל זה צריך אוצר מילים גדול, יכולת לפסק כמו שצריך ויכולת לנסח דברים כראוי. ככל הנראה אני צריכה לעבוד על הנושא בכל דרך אפשרית.

ולכן - יומן-רשת. כדי שלא אתלה בו יותר מדי תקוות ושאיפות, אני מזכירה לעצמי שזה רק יומן.

אני אוהבת קומדיות רומנטיות. הפנטזיה המושלמת. סיום מושלם שמחמם את הלב וגורם לך לרצות שאלו יהיו החיים שלך ולא הבלגן שהם באמת. אחת הקומדיות הרומנטיות האהובות עליי היא "יומנה של ברידג'ט ג'ונס", אף על פי המבטא הבריטי המזעזע של רנה זלווגר. באחת הסצנות האחרונות בסרט ברידג'ט מגלה שמר דארסי (קולין פירת' ההו-כה-נהדר) קרא את היומן שלה, שהיו בו הערות מרושעות על אופיו של דארסי, רגע לפני שסוף-סוף הם עמדו לפני הרגע הגדול בכל קומדיה רומנטית - הנשיקה. ברידג'ט רודפת אחרי דארסי כשהיא לבושה בתחתונים ואז אומרת לו את המשפט האלמותי:

"I'm so sorry. I didn't mean it. Well, I meant it, but I was so stupid that I didn't mean what I meant...After all, it's only a diary. Everyone knows diaries are just...full of crap."

ובכן, ברידג'ט ג'ונס, את צודקת לגמרי.