יום רביעי, 4 ביוני 2014

שערות לבנות

מחפשת: מישהו שיצחק מהבדיחות שלי. ולא יגיד לי "ממ...אוקיי..."
אני בחורה מצחיקה (לפעמים) ולפעמים לא בא לי לדבר על הדברים הטיפוסיים. אז...אה...אני עובדת במקום משעמם שם אני עושה הרבה דברים משעממים, ואני לומדת, וגם למדתי בעבר, ואני רוצה להמשיך ללמוד...
אבל להגיד משהו חריג כמו צמחה לי שערה לבנה! זה חדש. גדלתי במושב אבל אני לא מושבניקית, השמנתי ורזיתי ושוב השמנתי כמה פעמים במהלך השנה האחרונה. אני אוהבת לשמוע שירים נחמדים (יש המלצה?) ואולי גם מפגרים לפעמים, כמו של קייטי פרי או של טיילור סוויפט וכבר אין לי כוח להתבייש בזה. כי כמה אפשר לשמוע ניל יאנג? (ובטח שאתה לא מכיר את ניל יאנג, אבל לצחוק עליי אתה יכול גם יכול).
אין לי כוח לאנשים שלא צוחקים מבדיחות. אני רוצה להיות מסוגלת להשמיע בדיחות שואה פה ושם בלי שיסתכלו עליי במבט מתנשא ולא מבין.
אז לפעמים יש לי בדיחות עלובות. אולי אני טעם נרכש, אבל בכל מקרה אני לא נתח בשר רקוב (רפרנס למחשבת אחרת).
ומגיע לי שיאהבו אותי כמו שאני, ומגיע לי שמישהו יחשוב שאני הכי-הכי בעולם, וירצה לדבר אתי ולהתקשר אליי ולשמוע את הצחוק שלי (שלפעמים הוא חזק מדי) ואני אחשוב שהוא האיש הכי-הכי בעולם, הכי טוב, הכי מקסים, הכי בשבילי.


יום שבת, 10 במאי 2014

יום עצמאות

ביום העצמאות האחרון הלכתי עם חברות למסיבת רחוב ובראש עברו לי מחשבות שבאותו זמן נראו לי כמחשבות ברומו של עולם. עכשיו אני לא זוכרת בדיוק מה הן היו, אבל אני מניחה שאלה היו בערך אותן המחשבות שתמיד רצות לי בראש כשאני במסיבה/פאב/דאנס בר או משהו מגוחך כזה. זה הולך בערך ככה:
מה אני עושה פה?
מי האנשים האלה?
מה זאת המוזיקה הגרועה הזאת!?
למה אני פה?
אם הייתי רוצה לשמוע מוזיקה גרועה ולרקוד לצליליה הייתי עושה את זה בבית. אבל בבית זאת הייתה מוזיקה טובה (או לפחות לטעמי) והייתי רוקדת איך שבא לי במקום להזיז את הרגל מצד אחד לצד אחר ולהתפלל שאף אחד לא רואה אותי עושה פדיחות.
ואם הייתי רוצה לבלות עם חברות, ובכן, הייתי עושה את זה במקום קצת יותר שקט, שבו אני יכולה לשמוע את עצמי ואותן.
נו, מחשבות מהסוג שאני חושבת שכולם חושבים לפחות פעם בחייהם.
אני שונאת להרגיש כמו נתח בשר. ובמקומות האלה אני מרגישה ככה. אבל לפעמים אני לא בטוחה אם אני נתח בשר נורמלי או נתח בשר רקוב, כי בסופו של דבר אף אחד לא מתקרב אליי ובוחר בי. אולי אני נתח בשר שאומר לכולם שלא כדאי לאכול אותו (המטפורה הזאת הגיעה רחוק מדי).
אני מרגישה חשופה. זאת האמת. כולם מסתכלים, כולם יותר יפים, נחמדים ושווים ממני. אני מבוגרת, שמנה, עם שיער לבן, מכוערת ולא נחשקת. כן, זאת האמת. באמת? ככה אני מרגישה אז נראה שזאת באמת האמת.
מה אני עושה? בא לי מישהו שיגיד לי שאני מושלמת כמו שאני, אבל כשאני נכנסת לאתרי היכרויות הכל כל כך מגעיל אותי שאני חייבת לברוח משם. בכל נראה לי כל כך מזויף ולא בא לי לפגוש אף אחד מהאנשים שם. כולם עם מסכות, כולם משקרים וכל הסיטואציה מעוררת בי בחילה קלה.
אז איך אני אכיר מישהו שיאמר לי שאני מושלמת? איך אני אמצא מישהו שאוכל לתת לו את לבי? אני משתוקקת לתת למישהו את הלב שלי. לשים אותו על מגש ולהגיד לו קח. מעכשיו הוא שלך. עד שתזרוק אותי או עד שתבין שאני לא מושלמת. אין לי כוח לכל הבולשיט של עצמי.