חברה שלי אמרה לי לפני זמן לא רב שהיא חושבת שאנחנו (אנחנו = הדור שלנו) חווים כולם את משבר גיל ה-28.
ראשית, אני עוד לא בת 28 (היי, נשארו עוד כמה חודשים, אז מותר לי לדמיין שאני עדיין בת 27!), אז אני לא יודעת לגבי משבר שכזה.
שנית, היא גרמה לי לחשוב שאולי היא באמת צודקת, שאנחנו באמת חווים סוג של משבר.
ההורים של רובנו התחתנו בגילאים מוקדמים. ההורים שלי למשל התחתנו כשהם היו בני 22 ו-25. בואו נודה, מה הם ידעו על החיים? הם גדלו והשתנו ביחד וזה טוב ויפה, אבל גם לא היה להם זמן לחשוב יותר מדי. הם היו צריכים לפרנס ולקיים משפחה. לא היה להם זמן לחשוב מה הם באמת רוצים לעשות בחיים, באיזה מקצוע הם רוצים לעסוק, מה מעניין אותם. הקריירה של שניהם התגלגלה מעצמה, ובתור ילדה תמיד חשבתי שהם לא ממש אוהבים את העבודה שלהם.
אני חייבת לסייג ולומר שבתור אדם בוגר דיברתי עם שניהם על עבודה ושאלתי אותם את אותה השאלה בערך - האם הם באמת לא אהבו את העבודה שלהם? להפתעתי התשובה הייתה "מה פתאום, אני אהבתי/אוהב את העבודה."
לנו יש זמן. אנחנו לא ממהרים להתחתן, לא ממהרים להוליד ילדים ולא ממהרים לפרנס משפחה. המורטוריום שניתן לנו בצבא ממשיך הלאה לגילאי העשרים ולעתים גם השלושים. יוקר המחיה גורם לנו להמשיך לגור בבית אמאבא ולא לצאת לחיים בוגרים. התוצאה היא שיש לנו זמן. זמן להתלבט, זמן לחשוב, זמן לא למצוא את עצמנו. זמן להתחיל לימודים, ולהפסיק לימודים, ולהתחיל משהו אחר לחלוטין.
סבא שלי אמר לי לפני כמה שנים שאנחנו דור אבוד. אני לא יודעת למה, אבל האמרה הזאת נתקעה לי בראש. אולי משום שהיא קלעה כל כך להרגשה שלי. הרגשה אבודה. אובדת עצות, אובדת דרך. אני מרגישה שמאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה הדרך נגמרה פתאום. ואני יודעת שאני לא היחידה. רבים סביבי מחפשים את הדבר המושלם שיגרום להם אושר. העבודה המושלמת, הבן זוג המושלם. ועד שהם לא ישיגו אותו גם הם לא ירגישו מושלמים ושלמים. הן יחפשו ויחפשו ויחפשו. ואפשר לחפש ככה לנצח, כי הרי כולנו יודעים שאין כזה דבר מושלם. אבל השאיפה היא תמיד ליותר. יותר טוב, יותר מוצלח. והתסכול שאי אפשר להגיע לאפשרות הזאת הוא מאוד גדול.
לכן דור אבוד.
אבל, אולי אפשר להפוך חסרון ליתרון?
לנו יש את האפשרות, להם לא הייתה. אנחנו יכולים ליהנות מהדרך, מהחיפוש, מהאפשרויות. צריך רק ללמוד איך עושים את זה. איך רואים במגוון רחב של אפשרויות ברכה ולא קללה.
לפוסט הזה אין סוף. אני כותבת אותו כבר כמה ימים ולא מוצאת פאנץ'.
אולי אני לא צריכה אחד כזה.
ראשית, אני עוד לא בת 28 (היי, נשארו עוד כמה חודשים, אז מותר לי לדמיין שאני עדיין בת 27!), אז אני לא יודעת לגבי משבר שכזה.
שנית, היא גרמה לי לחשוב שאולי היא באמת צודקת, שאנחנו באמת חווים סוג של משבר.
ההורים של רובנו התחתנו בגילאים מוקדמים. ההורים שלי למשל התחתנו כשהם היו בני 22 ו-25. בואו נודה, מה הם ידעו על החיים? הם גדלו והשתנו ביחד וזה טוב ויפה, אבל גם לא היה להם זמן לחשוב יותר מדי. הם היו צריכים לפרנס ולקיים משפחה. לא היה להם זמן לחשוב מה הם באמת רוצים לעשות בחיים, באיזה מקצוע הם רוצים לעסוק, מה מעניין אותם. הקריירה של שניהם התגלגלה מעצמה, ובתור ילדה תמיד חשבתי שהם לא ממש אוהבים את העבודה שלהם.
אני חייבת לסייג ולומר שבתור אדם בוגר דיברתי עם שניהם על עבודה ושאלתי אותם את אותה השאלה בערך - האם הם באמת לא אהבו את העבודה שלהם? להפתעתי התשובה הייתה "מה פתאום, אני אהבתי/אוהב את העבודה."
לנו יש זמן. אנחנו לא ממהרים להתחתן, לא ממהרים להוליד ילדים ולא ממהרים לפרנס משפחה. המורטוריום שניתן לנו בצבא ממשיך הלאה לגילאי העשרים ולעתים גם השלושים. יוקר המחיה גורם לנו להמשיך לגור בבית אמאבא ולא לצאת לחיים בוגרים. התוצאה היא שיש לנו זמן. זמן להתלבט, זמן לחשוב, זמן לא למצוא את עצמנו. זמן להתחיל לימודים, ולהפסיק לימודים, ולהתחיל משהו אחר לחלוטין.
סבא שלי אמר לי לפני כמה שנים שאנחנו דור אבוד. אני לא יודעת למה, אבל האמרה הזאת נתקעה לי בראש. אולי משום שהיא קלעה כל כך להרגשה שלי. הרגשה אבודה. אובדת עצות, אובדת דרך. אני מרגישה שמאז שסיימתי את הלימודים באוניברסיטה הדרך נגמרה פתאום. ואני יודעת שאני לא היחידה. רבים סביבי מחפשים את הדבר המושלם שיגרום להם אושר. העבודה המושלמת, הבן זוג המושלם. ועד שהם לא ישיגו אותו גם הם לא ירגישו מושלמים ושלמים. הן יחפשו ויחפשו ויחפשו. ואפשר לחפש ככה לנצח, כי הרי כולנו יודעים שאין כזה דבר מושלם. אבל השאיפה היא תמיד ליותר. יותר טוב, יותר מוצלח. והתסכול שאי אפשר להגיע לאפשרות הזאת הוא מאוד גדול.
לכן דור אבוד.
אבל, אולי אפשר להפוך חסרון ליתרון?
לנו יש את האפשרות, להם לא הייתה. אנחנו יכולים ליהנות מהדרך, מהחיפוש, מהאפשרויות. צריך רק ללמוד איך עושים את זה. איך רואים במגוון רחב של אפשרויות ברכה ולא קללה.
לפוסט הזה אין סוף. אני כותבת אותו כבר כמה ימים ולא מוצאת פאנץ'.
אולי אני לא צריכה אחד כזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה