ביום העצמאות האחרון הלכתי עם חברות למסיבת רחוב ובראש עברו לי מחשבות שבאותו זמן נראו לי כמחשבות ברומו של עולם. עכשיו אני לא זוכרת בדיוק מה הן היו, אבל אני מניחה שאלה היו בערך אותן המחשבות שתמיד רצות לי בראש כשאני במסיבה/פאב/דאנס בר או משהו מגוחך כזה. זה הולך בערך ככה:
מה אני עושה פה?
מי האנשים האלה?
מה זאת המוזיקה הגרועה הזאת!?
למה אני פה?
אם הייתי רוצה לשמוע מוזיקה גרועה ולרקוד לצליליה הייתי עושה את זה בבית. אבל בבית זאת הייתה מוזיקה טובה (או לפחות לטעמי) והייתי רוקדת איך שבא לי במקום להזיז את הרגל מצד אחד לצד אחר ולהתפלל שאף אחד לא רואה אותי עושה פדיחות.
ואם הייתי רוצה לבלות עם חברות, ובכן, הייתי עושה את זה במקום קצת יותר שקט, שבו אני יכולה לשמוע את עצמי ואותן.
נו, מחשבות מהסוג שאני חושבת שכולם חושבים לפחות פעם בחייהם.
אני שונאת להרגיש כמו נתח בשר. ובמקומות האלה אני מרגישה ככה. אבל לפעמים אני לא בטוחה אם אני נתח בשר נורמלי או נתח בשר רקוב, כי בסופו של דבר אף אחד לא מתקרב אליי ובוחר בי. אולי אני נתח בשר שאומר לכולם שלא כדאי לאכול אותו (המטפורה הזאת הגיעה רחוק מדי).
אני מרגישה חשופה. זאת האמת. כולם מסתכלים, כולם יותר יפים, נחמדים ושווים ממני. אני מבוגרת, שמנה, עם שיער לבן, מכוערת ולא נחשקת. כן, זאת האמת. באמת? ככה אני מרגישה אז נראה שזאת באמת האמת.
מה אני עושה? בא לי מישהו שיגיד לי שאני מושלמת כמו שאני, אבל כשאני נכנסת לאתרי היכרויות הכל כל כך מגעיל אותי שאני חייבת לברוח משם. בכל נראה לי כל כך מזויף ולא בא לי לפגוש אף אחד מהאנשים שם. כולם עם מסכות, כולם משקרים וכל הסיטואציה מעוררת בי בחילה קלה.
אז איך אני אכיר מישהו שיאמר לי שאני מושלמת? איך אני אמצא מישהו שאוכל לתת לו את לבי? אני משתוקקת לתת למישהו את הלב שלי. לשים אותו על מגש ולהגיד לו קח. מעכשיו הוא שלך. עד שתזרוק אותי או עד שתבין שאני לא מושלמת. אין לי כוח לכל הבולשיט של עצמי.
מה אני עושה פה?
מי האנשים האלה?
מה זאת המוזיקה הגרועה הזאת!?
למה אני פה?
אם הייתי רוצה לשמוע מוזיקה גרועה ולרקוד לצליליה הייתי עושה את זה בבית. אבל בבית זאת הייתה מוזיקה טובה (או לפחות לטעמי) והייתי רוקדת איך שבא לי במקום להזיז את הרגל מצד אחד לצד אחר ולהתפלל שאף אחד לא רואה אותי עושה פדיחות.
ואם הייתי רוצה לבלות עם חברות, ובכן, הייתי עושה את זה במקום קצת יותר שקט, שבו אני יכולה לשמוע את עצמי ואותן.
נו, מחשבות מהסוג שאני חושבת שכולם חושבים לפחות פעם בחייהם.
אני שונאת להרגיש כמו נתח בשר. ובמקומות האלה אני מרגישה ככה. אבל לפעמים אני לא בטוחה אם אני נתח בשר נורמלי או נתח בשר רקוב, כי בסופו של דבר אף אחד לא מתקרב אליי ובוחר בי. אולי אני נתח בשר שאומר לכולם שלא כדאי לאכול אותו (המטפורה הזאת הגיעה רחוק מדי).
אני מרגישה חשופה. זאת האמת. כולם מסתכלים, כולם יותר יפים, נחמדים ושווים ממני. אני מבוגרת, שמנה, עם שיער לבן, מכוערת ולא נחשקת. כן, זאת האמת. באמת? ככה אני מרגישה אז נראה שזאת באמת האמת.
מה אני עושה? בא לי מישהו שיגיד לי שאני מושלמת כמו שאני, אבל כשאני נכנסת לאתרי היכרויות הכל כל כך מגעיל אותי שאני חייבת לברוח משם. בכל נראה לי כל כך מזויף ולא בא לי לפגוש אף אחד מהאנשים שם. כולם עם מסכות, כולם משקרים וכל הסיטואציה מעוררת בי בחילה קלה.
אז איך אני אכיר מישהו שיאמר לי שאני מושלמת? איך אני אמצא מישהו שאוכל לתת לו את לבי? אני משתוקקת לתת למישהו את הלב שלי. לשים אותו על מגש ולהגיד לו קח. מעכשיו הוא שלך. עד שתזרוק אותי או עד שתבין שאני לא מושלמת. אין לי כוח לכל הבולשיט של עצמי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה